יישוב סכסוך באמצעות הצעת בית משפט או מגשר?

התביעה כבר הוגשה, היא נתמכת במסמכים משמעותיים – אולי כדאי לקבל הצעה מהשופטת? למה לפנות בכלל לגישור, כשאפשר להסתייע בשופט שיתן הצעה? ומה ההבדלים בין הצעת שופט להצעת גישור?

הדין הישראלי לא מסדיר את האפשרות ששופט יישב את הסכסוך כ"מגשר". המציאות של "הצעת פשרה" מצד השופט בתיק, היא פרי יוזמה מקומית בכל תיק. העובדה שהליך הגישור הוא כלי שגור שמסייע להגיע להסדרי פשרה- מלמדת, כי יש בכוחו של ההליך להועיל רבות בהסדרת סכסוכים.

מה ההבדל בין הצעת פשרה שמועלית על ידי בית משפט, לבין הצעה שעולה בעקבות הליך גישור בפני מגשר חיצוני להליך ?

"הכרעה" אל מול גישור- שיטת המשפט הישראלית היא שיטה אדברסרית- הצדדים מתעמתים ביניהם, נוקטים בעמדות מנוגדות לאורך המשפט ותוצאת המשפט מבטאת "זכייה" של אחד לעומת "הפסד" של האחר. ההליך המשפטי לא נועד להביא את הצדדים לפיוס ויישוב חילוקי דיעות, אלא לחשיפת האמת באמצעות סדרי דין וראיות. כדי שהצעת פשרה תהיה מועילה, נכון שבית המשפט יתנתק מאוירת ה"הכרעה".

במסגרת הליך גישור, המצב שונה- אין צורך לקבוע נחרצות מה המצב העובדתי, לא צריך להכריע מה "אמת" וניתן להתמקד בזיהוי המחלוקות, האינטרסים האמיתיים וזיהוי פתרון שיתאים לכולם.

הסכמה מתוך יראה או מתוך תחושת שליטה - דברים שבאים מפי שופט בעל נסיון מעוררים כבוד והצדדים נוטים לייחס להם משקל גדול.

מצד שני, מעמדו של השופט עלול להקשות על הצדדים בהגעה להסדר – עצם הכוח המצוי בידיו של השופט, עלול לגרום לצדדים להסכים לעצתו מתוך יראה, ומתוך חשש שפסיקתו תהיה לחובת הצד המסרב. ככלל, רצוי שהצדדים להסכם יחושו שההסדר נעשה מתוך בחירה מלאה ותחושה של שליטה. הליך הגישור נותן מענה טוב יותר לצרכים אלו.

מגבלה באפשרות לנצל את יתרונות הגישור- שופט בבית משפט מוגבל ביכולת לנצל את יתרונות הליך הגישור. כך למשל, לשופט, בניגוד למגשר, אין את האפשרות להיפגש עם כל צד בנפרד, ומכאן נובע מאליו, שהשופט גם לא יוכל להיות חשוף למידע שצד לא רוצה שהצד האחר יהיה מודע לו. המידע ה"סודי" הוא  אחד הכלים המשמעותיים בהם נעשה שימוש בגישור, ובמקרים רבים, המידע ה"סודי" מאפשר למגשר לסייע לצדדים להגיע להבנות. יתרון זה לא קיים במסגרת דיון בפני שופט.

צורך לשמור על "ניטרליות" מוחלטת - במצב שהצדדים לא יצליחו לגבש הסדר על בסיס התיווך של בית משפט, ההליך המשפטי יימשך  והשופט יחזור לתפקידו השיפוטי, שיחייב אותו לפסוק באופן נחרץ לטובת צד אחד על פני האחר.

בית המשפט מצוי בסיטואציה מורכבת, בבואו לתת הצעת גישור, בידיעה שאם היא לא תסייע, יהיה עליו להכריע: מצד אחד, ההכרעה השיפוטית עלולה לעורר את התחושה אצל הצד ה"מפסיד" שהשופט גיבש את עמדתו עוד בשלבים מוקדמים לפני המשפט. מצד שני, אם ההכרעה בפסק הדין תהיה רחוקה ומנוגדת להצעה שהועלתה על ידי בית משפט, הצדדים עלולים לחוש אכזבה ו"חוסר אמון" כלפי בית המשפט.

לאור זאת, השופט עשוי להעדיף פתרון "ממוצע", שלאו דווקא יתן מענה מתאים.

עצם הפניה לגישור מנטרלת את ה"לעומתיות" - הבחירה להגיע לגישור בהסכמה, מעודדת את הצדדים להיות פחות "לעומתיים" ופחות עוינים אחד כלפי האחר.

המגשר רשאי להיפגש עם הצדדים בנפרד, לשוחח איתם בחופשיות, הצדדים יכולים להביא בפניו מידע אותו הם מבקשים לא לחשוף בפני הצד האחר. ההזדמנות של הצדדים להגיד את אשר על ליבם, לשתף בקשיים ו"לשחרר קיטור" הם פתיחה ראויה לגיבוש פתרון.

מעבר לכך, האפשרות של כל צד להסתייע במגשר כמי שהעלה הצעות של "ויתור", מבלי שזה יבטא חולשה, מסייעת בגיבוש פתרון והבנות משותפות.

יכולת בחירה של הצדדים - יתרון משמעותי נוסף של הליך הגישור, על פני הסתייעות בבית משפט לצורך יישוב הסכסוך, הוא היכולת לבחור לאיזה מגשר לפנות לפי העניין שעל הפרק. חשוב לפנות למגשר מנוסה, הבקיא בתחום בו עוסקת התביעה. צדדים מעדיפים לפנות למגשר איתו הם מרגישים בנוח.

מגבלת זמן שיפוטי - מגשר מיומן ומנוסה, יסייע לצדדים בתבונה לגבש הסדר פשרה. האפשרות לסייע לא תמיד מסתיימת עם ישיבת הגישור והמגשר יכול ללוות את הצדדים גם מעבר לכך.  יכולת זו אינה עומדת על הפרק במסגרת בית המשפט, אשר עמוס בניהול תיקים רבים והזמן העומד לרשותו מוגבל ביותר.

לסיכום- אפשר לקבל הצעה מבית משפט. אפשר לבחור לפנות לגישור. שתיהן דרכים ראויות להוביל להסדר פשרה. ובכל זאת, קיימים הבדלים משמעותיים בין הצעת בית משפט להליך בפני מגשר,  הנעוצים בעקרונות הליבה השונים, של כל אחד מההליכים, כפי שפרטתי מעלה.